אחרי שמישהו דיווח על עצם לא מזוהה, חיל האוויר האמריקאי ביקש לקבל את הפרטים במהירות. מזכר מפברואר 1949 קבע מה צריך לבדוק ואיך להעביר את המידע.
ההוראות לא הסתפקו בתיאור של מה שנראה בשמיים. הן ביקשו לברר איך העצם נע ואיך נעלם, ואפילו לבדוק אם השאיר סימן על הקרקע. אם התקרב למטוס, היה צריך לבדוק גם אותו.
שלוש דרכים להיעלם
הדיווח היה אמור לכלול את צבע העצם, צורתו וגודלו. צריך היה לתאר גם את מהירותו, הצליל שהשמיע ואת הדרך שבה נע: האם עלה, ירד, התנדנד או שינה כיוון.
ואז הגיעה השאלה איך הסתיימה התצפית. האם העצם התפוצץ, דעך ונעלם מעיני הצופה, או נעלם מאחורי מכשול? במקרה של פיצוץ, צריך היה לחפש שברים וראיות אחרות. כל אפשרות דרשה בדיקה אחרת.
אדמה להשוואה
אם העצם הגיע לקרקע, ההוראות ביקשו לקחת מעט אדמה מאזור הפגיעה ולהשוות אותה לאדמה סמוכה. כך אפשר היה לבדוק אם האדמה במקום נראית שונה מזו שסביבו.
היה צריך לצלם את העצם, את הסביבה ואת המקום שבו נגע בקרקע, אם הדבר קרה. אם לא היו תמונות, אפשר היה להכין ציורים. ההוראות ביקשו גם לאסוף שברים וראיות גופניות, כשאפשר, ולקבל הצהרה כתובה וחתומה ממי שראה את העצם.
בדיקה גם ליד מטוס
אם העצם התקרב מספיק למטוס או לעצם מוכר אחר, היה צריך לבדוק את פני השטח שלו במכשיר שמודד קרינה. אחר כך היה צריך להשוות אותו למטוס אחר שלא הושפע. קרינה היא אנרגיה בלתי נראית שאפשר למדוד.
המזכר ביקש לבדוק גם אם מטוסים אחרים או ניסויים באזור עשויים להסביר את הדיווח. כלומר, לצד חיפוש אחר סימנים חריגים, ההוראות כללו גם בדיקה של מה שהתרחש בסביבה.
מה עדיין לא ידוע
המזכר קובע איך חיל האוויר ביקש לבדוק דיווחים, אך לא מתאר תצפית מסוימת. הוא גם לא מספר אם בדיקה כלשהי מצאה קרינה, שברים או שינוי באדמה, או מה הסביר דיווח כלשהו.
ההוראות מגיעות עד לחופן האדמה שמתחת למקום שבו עצם אולי נגע בקרקע.
