כלי טיס חוצה את האוויר במהירות עצומה. סביבו נוצרים גלי הדף, גזים חמים ואוויר סוער. מסמך אמריקאי הציע לחפש את הסימנים האלה כדי לזהות את הכלי ולעקוב אחריו.
המסמך נכתב ב-2010 בסוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקאי. הוא עוסק בכלי טיס שטסים מהר יותר מפי חמישה ממהירות הקול. הרעיון שלו פשוט ומפתיע: לפעמים אפשר ללמוד על כלי הטיס מהאוויר שהזיז, גם בלי לראות אותו בבירור.
השובל משאיר רמזים
כשכלי טיס נע מהר יותר מהקול, הוא דוחף את האוויר בעוצמה ויוצר גל הדף. הטיסה גם מחממת את האוויר סביב הכלי ומשאירה אחריו אזור סוער. המסמך סוקר דרכים לגלות את התופעות האלה, ואז להשתמש בהן כדי להבין היכן הכלי נמצא ולאן הוא נע.
למשל, מצלמה שמזהה חום עשויה לקלוט אזור חם סביב כלי הטיס. מכ״ם שולח גלי רדיו וקולט את הגלים שחוזרים. שיטה אחרת, שמשתמשת באור לייזר, יכולה לבדוק את האוויר סביב הכלי. כל סימן כזה עשוי לספק רמז אחר על המעבר שלו.
כל שיטה קולטת משהו אחר
המסמך מציג מכ״ם ומכשירים שמזהים חום ככלים החזקים ביותר שהיו זמינים לזיהוי בזמן כתיבתו. אבל אין שיטה אחת שקולטת הכול. מכ״ם וחיישני חום, למשל, מזהים סוגים שונים של סימנים.
לכן המסמך מציע לשלב כמה שיטות. יחד, הן עשויות לספק תמונה טובה יותר ולעזור לעקוב אחר כלי הטיס, לזהות אותו ולהבחין בינו לבין דברים אחרים. הסקירה גם בוחנת דרכים להתמקד בשובל עצמו, כמו בדיקת החום והגזים שהטיסה משאירה מאחור.
מה עדיין לא ידוע
המסמך אינו מתאר כלי טיס מסוים או מפגש מסוים. הוא סוקר ידע ורעיונות, ולא מוכיח ששיטות חדשות כבר פועלות; הסיכום הרשמי גם מזהיר שאין לראות בו אישור עדכני לרעיונות.
הכלי ממשיך הלאה. בשמיים נשארים רמזים, אבל מי יצליח לקרוא אותם?
