האם יש חייזרים לפי התורה? מה אומרים המקורות ביהדות

המילה ״חייזר״ לא מופיעה בתנ״ך ולא בתלמוד, ואין בהם דיון ישיר בחיים על כוכבי לכת אחרים. מה שיש הוא כמה פסוקים ודרשות שפרשנים קראו בהם רמז לעולמות מיושבים, ומחלוקת בת מאות שנים בין הוגים יהודים: האם ייתכנו יצורים חיים מחוץ לעולם שלנו, ואם כן, האם הם דומים לאדם.

כדאי להפריד בין שתי שאלות. האם ייתכנו חיים מחוץ לכדור הארץ? כאן רוב המקורות שעולים בדיון משאירים מקום לאפשרות. האם יש עוד יצורים כמו האדם, עם בחירה חופשית, מצוות, שכר ועונש? כאן רוב הדעות מסתייגות. ושום מקור דתי אינו ראיה מדעית: נכון לסוף אוקטובר 2026 לא נמצאה שום ראיה לחיים מחוץ לכדור הארץ (האם חייזרים קיימים?).

המקור שמצוטט הכי הרבה הוא פסוק משירת דבורה, אחרי הניצחון על סיסרא: ״אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה׳, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה׳״ (שופטים ה, כג). מי זה מרוז? בתלמוד (מועד קטן טז ע״א) מובא בשם עולא שברק החרים את מרוז, ונחלקו מה הוא היה: ״איכא דאמרי גברא רבה הוה, ואיכא דאמרי כוכבא הוה״. כלומר, יש אומרים שהיה אדם חשוב שלא בא למלחמה, ויש אומרים שהיה כוכב. הדעה השנייה נשענת על פסוק קודם באותה שירה: ״הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא״.

מכאן יצאה הקריאה המפורסמת: אם מרוז הוא כוכב, והמלאך מקלל את ״יושביה״, אולי יש בו יושבים. התלמוד עצמו לא אומר זאת. הוא מתאר כוכב שלא בא לעזרה בקרב ולא מזכיר תושבים. ההסקה היא של פרשנים מאוחרים, ובראשם ספר הברית.

״ספר הברית״ של ר׳ פנחס אליהו הורוביץ יצא לאור בעילום שם ב־1797 בברין שבמורביה (ברנו של היום). זו אנציקלופדיה עברית של מדע ופילוסופיה שהודפסה שוב ושוב והגיעה מאירופה ועד צפון אפריקה, ובה אחד הדיונים היהודיים המפורטים הראשונים בשאלה. בחלק הראשון, במאמר השלישי, המחבר מסיק ממרוז שהכוכבים לא נבראו לתוהו אלא לשבת, ויש בהם ברואים.

אבל הוא מציב גבול ברור: ״אין ספק שאין באחד בהם בני אדם בצלמנו כדמותנו ובעלי בחירה״, כי ״במקום שאין בחירה לא שייך לא תורה ולא עבודה״. לפי ספר הברית, אם יש חיים בעולמות אחרים, הם לא שותפים לתורה ולמצוות. הוא גם דוחה טענה שהוא מביא בשם ״ספר העיקרים״ של ר׳ יוסף אלבו (המאה ה־15), שיצורים כאלה יהיו מיותרים, שהרי העולם נברא בשביל האדם. כותבים מאוחרים העירו שלא ברור שאלבו אכן התכוון לכך.

בתלמוד (עבודה זרה ג ע״ב) מתואר מה הקב״ה עושה בלילה, ואחת התשובות היא שהוא ״רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות״. ר׳ חסדאי קרשקש, מגדולי הפילוסופים היהודים בספרד של המאה ה־14, דן בספרו ״אור ה׳״ (מאמר ד, דרוש ב) בשאלה אם ייתכנו עולמות רבים, והגיע למסקנה שאין בתורה דבר ששולל זאת. לפי ר׳ אריה קפלן, קרשקש הביא את 18 אלף העולמות כרמז אפשרי, וציין שייתכן שמדובר בעולמות רוחניים.

בזוהר (ויקרא, ח״ג ט ע״ב–י ע״א) יש דרשה על ״שבע ארצות״ שיושביהן שונים זה מזה במראה, ובאותו מקום מובא בשם רב המנונא סבא שכל היישוב מסתובב ככדור. ר׳ אריה קפלן קרא בזה תמיכה בחיים מחוץ לכדור הארץ, והביא מתיקוני הזוהר שכל כוכב נקרא עולם, ושבעתיד כל צדיק ימשול בכוכב משלו. אחרים מסבירים שהזוהר מדבר על אזורים בכדור הארץ עצמו.

וחשוב לזכור: כשהקבלה מדברת על ״עולמות״, היא מתכוונת בדרך כלל לעולמות רוחניים (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה), לא לכוכבי לכת.

בשיחה בשבת פרשת דברים תשכ״ט, בקיץ 1969, סביב הנחיתה הראשונה על הירח, דיבר הרבי מלובביץ׳, ר׳ מנחם מנדל שניאורסון, על חיים בכוכבים אחרים (תורת מנחם, כרך נז). לפי הסיכומים שפורסמו, הוא הביא את מרוז כראיה שהתורה מכירה באפשרות שיש יושבים בכוכבים אחרים, וקבע שהאדם בכדור הארץ הוא הנברא הנעלה ביותר, ולכן התורה ניתנה כאן.

סיפור מפורסם יותר מגיע מפרופ׳ ולוול גרין (Velvl Greene), מיקרוביולוג שגויס לתוכנית של נאס״א לחיפוש חיים על מאדים. לפי מה שסיפר גרין ופורסם באתר חב״ד, הוא שאל את הרבי אם להמשיך בחיפוש, והרבי השיב שימשיך לחפש, ואם לא ימצא חיים על מאדים, יחפש במקום אחר ביקום. בגרסה אחרת של הסיפור שאל הרבי ״למה להגביל את הקב״ה?״, והוסיף שהשאלה אם יש חיים בחלל שייכת למדענים ואינה עניין של אמונה.

ויכוח נוסף נוגע לשאלה בשביל מה נברא העולם. הרמב״ם, ב״מורה נבוכים״ (חלק ג, פרק יג), דחה את הרעיון שכל היקום נברא רק בשביל האדם, וכתב שיש לראות כל נברא כמכוון לעצמו. מי שחושב כמו הרמב״ם לא צריך להסביר ״למה״ יש חיים במקום אחר, וזו בדיוק הטענה שספר הברית ייחס לספר העיקרים.

ב־1965 פרסם הרב נורמן לאם, לימים נשיא ישיבה יוניברסיטי, מסה בכתב העת Tradition על ״המשמעויות הדתיות של חיים מחוץ לכדור הארץ״. הוא דן בשאלה מה יעשה גילוי כזה לרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים, וטען שגילוי כזה לא יסתור את עיקרי היהדות.

בעולם התורה בישראל הדעות חלוקות גם היום. באתר הידברות, למשל, הובאה בשם הרב זמיר כהן, מהרצאתו ״אסטרונומיה ויהדות״, הדעה שלפי רוב חכמי ישראל אין יצורים גשמיים מחוץ לעולם הזה, ובאותה תשובה הובא ספר הברית כדעה החולקת.

ספר יחזקאל נפתח בתיאור מסעיר: רוח סערה מן הצפון, אש, ארבע ״חיות״ ואופנים ״כעין תרשיש״, ״כאשר יהיה האופן בתוך האופן״. מסוף שנות ה־60 טענו כותבים על ״אסטרונאוטים קדומים״ שזה תיאור של חללית, והמהנדס ג׳וזף בלומריך (Josef Blumrich), שעבד במרכז החלל של נאס״א בהנטסוויל, פרסם ב־1973 בגרמנית וב־1974 באנגלית את ״חלליות יחזקאל״ (The Spaceships of Ezekiel). לדבריו, ניסה להפריך את הרעיון והשתכנע בו. הספר נחשב לפסאודו־מדע.

הטקסט עצמו מגדיר את מה שהנביא ראה: הוא נפתח ב״נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים״ ונחתם ב״הוא מראה דמות כבוד ה׳״. במסורת היהודית ״מעשה מרכבה״ הוא לב תורת הסוד, נושא שהמשנה (חגיגה ב, א) הגבילה את לימודו: ״ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו״. כלומר: חזון נבואי, לא דוח תצפית.

גם ״הנפילים״ (בראשית ו, ד; במדבר יג, לג) הם מועמדים קבועים. רש״י מסביר ש״בני האלהים״ הם בני השרים והשופטים, ושהנפילים נקראו כך ״שנפלו והפילו את העולם״. הרמב״ן מסביר שמדובר בבני הדורות הראשונים של האדם, ושהנפילים היו גבוהים וחזקים במיוחד. פרקי דרבי אליעזר מביא מסורת על מלאכים שנפלו ממקום קדושתם בשמיים. אף פרשן קלאסי לא דיבר על מבקרים מכוכב אחר: הקריאה הזו נולדה בספרי האסטרונאוטים הקדומים של המאה ה־20.

גילוי של חיידקים על מאדים או על אחד הירחים של צדק ושבתאי לא מעמיד בסכנה אף אחד מהמקורות האלה. זה בדיוק מה שספר הברית צפה: ברואים בלי בחירה. השאלה הקשה תתעורר רק אם יתגלה יצור תבוני, שיכול לבחור ולשאול שאלות על בוראו, למשל דרך אות מהחלל.

גם אז, ההיסטוריה מראה שמסורות דתיות נוטות להסתגל. בסקר של התאולוג טד פיטרס (Ted Peters) רוב המאמינים, ובהם יהודים, אמרו שגילוי כזה לא יערער את אמונתם. הכנסייה הקתולית הכינה את הקרקע כבר לפני שנים (מה הוותיקן אמר על חייזרים), ומה יקרה ביום שאחרי, מעבר לדת, ריכזנו במדריך ליום שאחרי.