תמלילי התחקיר של צוותי ג'מיני, שפורסמו עכשיו, מתעדים אנשי מקצוע שמתארים ניצוצות, וילונות אור וחפצים מרחפים מעל כדור הארץ. את רובם הם פתרו בעצמם. כמה דברים נשארו פתוחים.
מערכת אליאנס
הכתבה נערכה במערכת האתר על בסיס המסמכים המקוריים. הציטוטים, התאריכים והנתונים נשענים על קובצי המקור שמופיעים בהמשך העמוד.
ב-9 ביוני 1965, על סיפון נושאת המטוסים USS Wasp בצפון האוקיינוס האטלנטי, שני אסטרונאוטים יושבים מול מכשיר הקלטה ומספרים מה ראו. ג'יימס מקדיוויט ואד וייט חזרו לפני שעות מארבעה ימים במסלול. מישהו מהאגף הטכני שואל שאלות לפי הסדר: שיגור, החדרה למסלול, טיסה. ואז וייט מגיע לרגע שבו הביט אל הצד הלילי של כדור הארץ.
ב-12 ביוני 2026 שיחררה NASA חבילת מסמכים מתוך ארכיון התופעות הבלתי מזוהות של משרד המלחמה האמריקאי. בתוכה: תמלילי התחקיר של צוותי ג'מיני 4, 5, 7 ו-9, מהשנים 1965–1966. אלה לא דוחות על חייזרים. אלה תמלילים טכניים יבשים, חלקם סומנו בעבר "חסוי", שבהם טייסי ניסוי מתארים בקול שלהם מה נראה מעבר לזכוכית.
וזה בדיוק מה שהופך אותם למעניינים. כי כשאנשים שהוכשרו להבחין בין צורה, מהירות, כיוון וגובה מתארים תופעה — שווה להקשיב לאיך הם בוחרים את המילים, ואיפה הם נעצרים.
הסיפור לא מתחיל בג'מיני. הוא מתחיל שלוש שנים קודם, בתוכנית מרקורי. ב-1962 דיווח ג'ון גלן שבכל זריחה מסלולית הוא רואה אלפי חלקיקים זוהרים מחוץ לחלון. הוא תיאר אותם בדיוק כפי שאדם מתאר משהו שהוא רואה לראשונה: בהירים כמו הגחליליות הכי בהירות, צבע צהבהב-ירקרק, אור יציב. הכינוי "גחליליות" נדבק.
התעלומה ההיא נפתרה בתוך התוכנית עצמה. סקוט קרפנטר, במשימה הבאה, חבט ביד על דופן הקפסולה — ומיד שוחרר ענן של אותם חלקיקים. מזכר פנימי של NASA ניסח את המסקנה בלי לרכך: אלה לא חלקיקים חוץ-ארציים, אלא חלקיקים שמקורם בחללית עצמה. קרח, אבק, טיפות שנדחסות מהמערכת.
אז כשאד וייט הביט החוצה ב-1965, היה לו כבר שם לתופעה. אבל לרגע, לפני שהשם עלה, הוא פשוט תיאר את מה שראה.
וייט המשיך, וההסבר הגיע ממנו עצמו. הוא הבין שהוא מסתכל על אותן גחליליות שכולם דיווחו עליהן, רק בכמות גדולה הרבה יותר — כי הצוות ניסה באותו רגע לשמור על מרחק מהמאיץ המשומש של טיל טיטאן, וזה פלט דלק שהתאדה לאינספור חלקיקים זעירים. מקדיוויט הוסיף את הפרט האופטי: השמש תפסה את החלקיקים, והם פעלו כמו זכוכיות מגדלת קטנות ויצרו נקודות אור בהירות מאוד.
בחלק אחר של התחקיר הם אפילו ייחסו חלק מהחלקיקים לטיפות שנפלטו ממערכת השפכים של החללית, שתפסו את אור השמש. זה לא רומנטי, אבל זה כנה. הצוות לא ניסה למכור מסתורין. הם פירקו אותו בעצמם, רכיב אחרי רכיב.
ואז יש את החלק שהם לא פירקו.
בשני מעברים ליליים נפרדים ראו שני האנשים תופעה אחרת לגמרי. לא חלקיקים סביב החללית, אלא קווי אור מקבילים שעלו מכדור הארץ כלפי מעלה, לכיוונם, כמו וילון. זה הזכיר להם זוהר צפוני — חוץ מזה שהזוהר היה מתחתם, לא מעליהם, ועלה כלפי החללית. מקדיוויט תיאר שהאור היה בתנועה, מתפתל קדימה ואחורה כמו שלטי ניאון. הם העריכו שהוא קרוב יותר מהאופק, ולא בשכבת הזוהר האטמוספרי הרגילה.
הפרט שהופך את זה ממשהו שאדם אחד אולי דמיין לעדות — הוא התגובה של וייט.
מקדיוויט ניסה לצלם. הוא ציין שכנראה היה לו מצב מצלמה לא נכון בפעם הראשונה. שני אנשי מקצוע, אותה תופעה, פעמיים, ובלי הסבר מסודר בתמליל. זה לא הופך את זה לחללית. אבל זו בדיוק הנקודה שבה החומר נעשה מעניין: לא במקום שבו אין הסבר, אלא במקום שבו אנשים זהירים נמנעים מלהמציא אחד.
חלק גדול מהקסם של התמלילים הוא דווקא הפרוזאיות שלהם. בתחקיר של ג'מיני 5, גורדון קופר מספר שהחלונות שלו התכסו אדים והפכו לקפואים מוצקים עוד לפני השיגור — שכבת ערפל בתוך הזכוכית עצמה שתלווה את כל הטיסה. בין השמשות של אחד החלונות נלכדו, מסתבר, דבורה וזבוב. אלה הדברים שמכתימים סרטי צילום ושאפשר בקלות לטעות בהם לעצם מרחף.
קופר ופיט קונרד גם תיארו מטאורים שנשרפים מתחתם, לא מעליהם. "זה קצת מבהיל אותך כשאתה מבין שהם נכנסים לאטמוספרה מתחתיך", נאמר בתמליל. בג'מיני 7, פרנק בורמן וג'יימס לאבל סימנו תופעה שהם עצמם הגדירו כמשמעותית: חוסר היכולת המוחלט לראות כוכבים באור יום. שוב ושוב ניסו, ושוב ושוב — ברגע שהשמש עולה, הכוכבים נעלמים. תופעה צפויה פיזיקלית, אבל הם טרחו לתעד אותה כי היא הפתיעה אותם.
הרגע הדרמטי ביותר בכל החבילה קרה לבורמן, וגם הוא נפתר בתוך המשפט.
במהלך תמרון ליד המאיץ המשומש של ג'מיני 7, ענן הדלק שעדיין נפלט ממנו נדלק לפתע באור השמש. לרגע נראה לבורמן שהחללית טסה דרך שדה של עצמים. במקביל, חוט הצתה שנגרר אחרי המאיץ התנדנד קדימה וחבט בחלון.
ההסבר הגיע מיד: זה היה הדלק שמתאדה מהמאיץ, וחוט שנסחף קדימה מהתנופה של עצמו. שום נזק. אבל שימו לב לרצף — קודם ההלם של "עצמים זרים", ואז הזיהוי. זה בדיוק התהליך שמבדיל בין דיווח של איש מקצוע לבין שמועה. בורמן לא השאיר את הרגע המבהיל תלוי באוויר. הוא הסביר אותו. וכשהוא דיבר על איך מודדים מרחק מחללית אחרת בלילה, לאבל ניסח כלל פשוט: צריך משהו שמאיר את הכלי, לא אור שמהבהב, כי מאור מהבהב אי אפשר לדעת כלום.
ואז מגיע ג'מיני 9, וכאן החומר עושה משהו לא צפוי: הוא נעלם.
תיק המשימה של תומאס סטאפורד ויוג'ין סרנן, מיוני 1966, מתואר באינדקס הרשמי ככזה שמכיל בעמודים 2–5 את עדויות האסטרונאוטים על "אורות מהבהבים" ו"ניצוצות" שראו במסלול. אבל בגרסה הסרוקה שפורסמה, בדיוק העמודים האלה ריקים או בלתי קריאים. הטקסט שמסביב — תזכירים מנהליים על ניסויי מדע, מברקי ברכה, צילומים מהמסלול שחשפו אגם קרחוני לא ממופה בהרי האנדים — שרד. מה שסטאפורד וסרנן אמרו על האורות, לא.
אנחנו מציינים את זה כפי שהוא: לא יודעים. ייתכן שתיאוריהם דומים לכל מה שתועד בג'מיני 4 — גחליליות, השתקפויות, חלקיקים. ייתכן שלא. מה שבטוח הוא שהמסמך שאמור היה לספר, לא קריא בנקודה הזו. וזו אולי הצורה הכי כנה שבה אפשר לתאר את מצב הידע: לא תשובה, אלא עמוד חסר.
זה ההבדל בין דיווח על תופעה בלתי מזוהה לבין סיפור. בסיפור, כל פרט מוביל למסקנה. בתמלילים האלה, חלק מהפרטים פשוט נשארים פתוחים. טייסי הניסוי לא ניסו לסגור אותם בכוח — והדפים שנפתחו עכשיו נותנים לנו לראות בדיוק איפה עובר הגבול בין מה שהם הבינו לבין מה שהם רק תיעדו.
מקור: תחקירי צוותי ג'מיני 4, 5, 7 ו-9, וכן תחקירי מרקורי 1962–1963 (NASA-UAP-D015 עד D022), מתוך חבילת התופעות הבלתי מזוהות של משרד המלחמה האמריקאי, פורסמו ב-12 ביוני 2026.
