אחר צהריים אחד, כומר בשם צ'רלס בארנס הביט בשמיים. ארבע קרני אור צרות נעו מעל הרי הקסקייד, רכס בצפון־מערב ארצות הברית, ונפגשו מעל ההרים.
בנקודת המפגש הופיע מראה של פיצוץ, שנשאר גלוי לפחות עשר דקות. בארנס לא ידע מה גרם לו, אבל החליט לכתוב על כך לראש האף־בי־איי. מה קרה אחרי שהמכתב הגיע אליו, ומה אפשר ללמוד מהתשובה שקיבל?
הקרניים נפגשו מול ההרים
בארנס תיאר את האורות נעים מצפון־מערב לדרום־מזרח. בתוך ארבע הקרניים הצרות, כתב, נוצרו עננים קטנים. כשהקרניים נפגשו, נראה כאילו מראה הפיצוץ מופיע ממש מול ההרים.
הוא העריך שהמראה הגיע לגובה של כשלושה קילומטרים. הקרניים ומראה הפיצוץ נראו יחד לפחות עשר דקות. בארנס סיפר על כך לראש האף־בי־איי, ג'יי אדגר הובר, במכתב ששלח בינואר 1949. הוא כתב שייתכן שראה ניסוי מדעי, ושאולי הרשויות כבר מכירות אותו.
רעיון שקרא עליו לפני המלחמה
המראה הזכיר לבארנס כתבה שקרא לפני המלחמה. היא עסקה בניסויים באירופה, שבהם ניסו להשתמש בקרני רדיו כדי להשפיע על ירידת גשם. בארנס לא הסביר כיצד הדבר אמור לעבוד, ולא טען שהוא יודע שזה מה שראה. הוא רק העלה את האפשרות שהאירוע קשור לניסוי כזה.
הובר הודה לו על המכתב והעביר אותו לוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית, גוף ממשלתי שעסק באנרגיה גרעינית. הוא מסר לוועדה שבארנס חשב שהאירוע עשוי להיות קשור לניסוי צבאי או מדעי.
מה עדיין לא ידוע
המכתבים מתארים את מה שבארנס ראה ואת העברת המידע, אך לא מסבירים מה יצר את הקרניים או את מראה הפיצוץ. אין בהם תשובה לשאלה אם מישהו בדק את האירוע בהמשך; ההסבר על ניסוי בקרני רדיו נותר השערה של בארנס.
ארבע קרניים נפגשו מעל ההרים. במקום שבו נגעו, נשאר מראה שנראה כמו פיצוץ — במשך דקות ארוכות.
